מתבגרים הם עם מורכב. לפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שהם כבר גדולים- בעצם מבחינה חיצונית יש להם את כל המאפיינים. הם עושים דברים של "גדולים" ומעבירים את התחושה שזהו- הגיע הזמן שיהיו אדונים לגורלם באופן מוחלט.

עם זאת אפשר להבחין במאפיייני גיל ההתבגרות שצצים מבעד לאשליית הבגרות הזו ומספרים לנו משהו עליהם: מצבי רוח קיצוניים- מעין 'שיגעון נורמאלי', ההתמקדות במיקום החברתי, החיפוש אחר זהות שלוקח לעיתים למקומות רחוקים שיכולים להיות מבהילים, היעדר פרספקטיבה- כל מה שחשוב הוא ההווה, ועוד. 

​

עבור המתבגר זו תקופה לא פשוטה, שמכילה בתוכה חיפוש ועיסוק בלתי פוסק בזהות ובמעמד חברתי. הגוף משתנה פתאום- לעיתים לפני שהמתבגר מוכן לכך, לפעמים הרבה אחרי שקיווה להשתנות.

פעמים רבות מתבגרים צריכים עזרה בהכלה וליווי בחיפוש אחר מקומם בחברה ובעולם. הם זקוקים לתיווך שייעדן ויארגן את האופן בו חווים את המציאות, כקיצונית ומציפה, להצליח לראות חוף מבטחים שקט מבעד לסערת ההתבגרות. לרוב החוף הזה הוא תמונה מגובשת יותר של עצמם.

​

האמת היא שמתבגרים עדיין זקוקים להורים. הם צריכים הורים נוכחים, גם אם הם לא מוקירים להם תודה, ולא מכירים בהקרבה של הוריהם למענם. הם צריכים גבולות בכדי לבחון אותם, ומציאות בשביל לתת תחושה שיש עולם, יציב, מעבר לסערה שנמצאת בעולמם הפנימי.

מנסיוני בעבודה עם הורים למתבגרים, ישנם כמה אתגרים מרכזיים שהורים רבים נתקלים בהם. בינהם- מציאת הדרך שבה ניתן להרגיש הורה משמעותי, ולזהות את צרכי המתבגר או המתבגרת גם כאשר הם מביעים את ההפך, ומשדרים רצון לעצמאות מוחלטת וריחוק. דרושה יכולת לכבד את האוטונומיה והעצמאות המתפתחות, אך להמשיך להגן, להדריך ולהציב גבולות הכרחיים.

אתגר נוסף הוא התקשורת-

כיצד אפשר להצליח להיות שותף לעולמם ולהרגיש חלק ממנו?

התאמת ההורות למבוגר שצומח ומתפתח בהדרגה,

ועדיין רוצה להיות לפעמים ילד, היא המשימה המאתגרת והמתגמלת בשלב זה. בהדרכת ההורים ניתן לקבל כלים שמסייעים בהתמודדות עם המציאות החדשה, והתאמת ההורות לשלב החדש בהתפתחותו של מי שהיה עד לפני רגע- ילד.